הספקטייטור
 סמליל הספקטייטור | |
| מדינה | הממלכה המאוחדת |
|---|---|
| מערכת |
לונדון  |
| תקופת הפעילות |
1828–הווה (כ־198 שנים) |
| תוכן | |
| סוגה | פוליטיקה, תרבות, אקטואליה |
| שפה |
אנגלית |
| ISSN | 0038-6952 |
| בעלי תפקידים | |
| מו"ל | Press Holdings |
| מייסד | רוברט סטיבן רינטול |
| בעלים | דייוויד ופרדריק ברקלי |
| עורך | פרייזר נלסון |
| שידור והפצה | |
| תדירות | שבועית |
| תפוצה | 82,585 (נכון לדצמבר 2016) |
|
www | |
  | |
"הספקטייטור" (באנגלית: "The Spectator") הוא כתב עת בריטי שבועי שעוסק בפוליטיקה, בתרבות ובאקטואליה.[1] המגזין יצא לאור לראשונה ביולי 1828, מה שהופך אותו למגזין הכי ותיק בעולם שעדיין יוצא לאור.[2][3] הוא נמצא בבעלות דייוויד ופרדריק ברקלי, המחזיקים גם בדיילי טלגרף באמצעות Press Holdings. השקפת העריכה שלו תומכת בדרך כלל במפלגה השמרנית, אם כי יש לו כמה תורמים קבועים שאינם מתאימים להגדרה זו, ובהם פרנק פילד, רוד לידל ומרטין ברייט. במגזין יש גם סקירות של ספרים ושל מוזיקה ואופרה וכן ביקורות קולנוע וטלוויזיה.
תפקיד העורך בספקטייטור היה לעיתים קרובות שלב בדרך למינוי חשוב במפלגה השמרנית בממלכה המאוחדת. בין עורכי המגזין לשעבר אפשר למנות את בוריס ג'ונסון (1999–2005) וחברי קבינט אחרים לשעבר כמו איאן מקלאוד, איאן גילמור ונייג'ל לוסון.
בשלהי 2008 הושק הספקטייטור אוסטרליה. הוא כולל 12 עמודים של "תוכן אוסטרלי ייחודי" (כולל דף מערכת נפרד) נוסף על התוכן המלא של המהדורה הבריטית. מספר הקוראים של הספקטייטור אוסטרליה נחשף באמצעות תיק בבית משפט והוא עומד על 3,000.[4]
בתחילת 2018 הושק הספקטייטור ארצות הברית כאתר אינטרנט.
היסטוריה
[עריכת קוד מקור | עריכה]רוברט סטיבן רינטול
[עריכת קוד מקור | עריכה]מייסד "הספקטייטור", הרפורמר הסקוטי רוברט סטיבן רינטול(אנ'), עורך לשעבר של ה"דנדי אדוורטייזר" וה"אטלס" שהיה מבוסס בלונדון, השיק את העיתון ב-6 ביולי 1828.[2][5] רינטול הביא את השם מהמגזין היומי המפורסם, אם כי קצר מועד, של ג'וזף אדיסון וריצ'רד סטיל.[6][7] מכיוון שהיה נחוש זה מכבר "לערוך עיתון מושלם",[8] רינטול התעקש בתחילה על "כוח מוחלט"[8] על תוכנו, ובכך החל מסורת ארוכת שנים שבה העורך ובעל העיתון הם אותו האדם. למרות שכתב מעט בעצמו, "כל שורה ומילה עברו דרך האלמביק של מוחו".[9]
השקפתו הפוליטית של "הספקטייטור" בשלושים שנותיו הראשונות שיקפה את האג'נדה הליברלית-רדיקלית של רינטול.[10] למרות עמדתו הפוליטית, הוא זכה להערכה רבה בשל חוסר מפלגתיותו, הן בביקורת הפוליטית והתרבותית. רינטול פרסם בתחילה את עיתונו החדש כ"עיתון משפחתי", מונח הניתן לכתב עת נטול מרטוריקה פוליטית חריפה, אך האירועים אילצו אותו עד מהרה להודות כי לא ניתן עוד להיות "סתם ספקטייטור (צופה)". שנתיים לאחר ייסודו, "הספקטייטור" יצא בתוקף למען רפורמה פרלמנטרית רחבת היקף: הוא הוציא מוספים המפרטים אינטרסים בבתי הנבחרים ובבית הלורדים, טבע את הביטוי הידוע "הצעת החוק, כל הצעת החוק ושום דבר מלבד הצעת החוק", וסייע בקידום חוק הרפורמה הגדולה של 1832. "הספקטייטור", שהיה אנטי-טורי בפוליטיקה שלו, התנגד נחרצות למינויו של הדוכס מוולינגטון לראשות הממשלה, וגינה אותו כ"פילדמרשל שהקריירה הפוליטית שלו מוכיחה שהוא חסר עקרונות פוליטיים לחלוטין – אשר הקריירה הצבאית שלו מעידה רבות על מזגו הנוקשה וחסר הרחמים."
העיתון העביר את המאה הראשונה שלו במשרדיו ברחוב וולינגטון (כיום לנקסטר פלייס). למרות ביקורתו החריפה על מנהיג המפלגה השמרנית, רוברט פיל, במשך מספר שנים, "הספקטייטור" התגייס לצידו כאשר הוא פילג את המפלגה השמרנית על ידי ביטול מוצלח של חוקי הדגן. עקרונות היסוד של רינטול היו חירות האדם, חופש העיתונות וחופש המסחר, סובלנות דתית וחופש מדבקות פוליטית עיוורת. המגזין היה קולני בהתנגדותו למלחמת האופיום הראשונה (1839–1842), וציין כי "כל המטרות לכאורה של המשלחת נגד סין הן מעורפלות, בלתי מוגבלות ובלתי ניתנות להסבר, מלבד זה של לגרום לסינים לשלם למבריחי האופיום".[11] המגזין כתב עוד: "נראה כי אין הרבה תהילה להשיג בתחרות כה לא שוויונית, בה מאות נהרגים בצד אחד ואף אחד לא נהרג בצד השני. איזה כבוד יש בלירות באנשים, בוודאות שהם לא יכולים לפגוע בך? יש לזכור כי סיבת המלחמה חסרת כבוד כמו שכוחם של הצדדים אינו שוויוני. המלחמה מתנהלת בתמיכה בשותפות של מבריחי אופיום, שבה ניתן לראות את ממשלת אנגלו-הודו כשותפה העיקרית."[12]
בשנת 1853, פרסם מבקר הספרים הראשי של "הספקטייטור", ג'ורג' ברימלי, הודעה אנונימית ושלילית על הרומן "בית קדרות" מאת צ'ארלס דיקנס, דבר האופייני לבוז המתמשך של העיתון כלפיו כסופר "פופולרי" "המשעשע את שעות הבטלה של מספר רב של קוראים; לא, אנו יכולים לקוות, מבלי לשפר את ליבם, אלא בוודאי מבלי להשפיע עמוקות על שכלם או לעורר עמוקות את רגשותיהם". רינטול נפטר באפריל 1858, לאחר שמכר את המגזין חודשיים קודם לכן. התפוצה כבר ירדה, תחת לחץ מיוחד מצד יריבו החדש, "סאטרדיי ריוויו". בעליו החדש, ג'ון אדיאס סקוט בן ה-27, שמר על הרכישה בסוד, אך מותו של רינטול הבהיר במפורש את חילופי המשמרות. כהונתו לא הייתה יוצאת דופן, והמנויים המשיכו לרדת. עד סוף השנה, סקוט חיפש דרך בריחה, ומכר את המגזין תמורת 4,200 ליש"ט בדצמבר 1858 (שווה לכמיליון וחצי שקלים בשנת 2023) לשני אמריקאים אשר התגוררו בבריטניה, ג'יימס מק'הנרי ובנג'מין מורן. בעוד שמק'הנרי היה איש עסקים, מורן היה עוזר מזכיר לשגריר האמריקאי, ג'ורג' מ. דאלאס; הם ראו ברכישתם אמצעי להשפעה על דעת הקהל הבריטית בעניינים אמריקאיים.[13]
העורך היה ת'ורנטון לי האנט, חבר של מורן שעבד גם עבור רינטול. האנט היה גם הרוכש באופן נומינלי, מאחר שהוא היה זה שקיבל את הכספים הדרושים, בניסיון של מק'הנרי ומורן להסוות את הבעלות האמריקאית על העיתון. התפוצה ירדה עם אובדן העצמאות והמנהיגות מעוררת ההשראה, כאשר דעותיו של ג'יימס ביוקנן, נשיא ארצות הברית, עלו לקדמת הבמה. קו המערכת עקב אחר הצהרותיו של ביוקנן כי הוא "לא תומך בעבדות ולא תומך בביטול העבדות. בעיני משקיפים לא אוהדים, מדיניותו של ביוקנן נראתה כמחלקת את האשמה במבוי הסתום בשאלת העבדות באופן שווה בין הסיעות התומכות בעבדות ובין אלו המתנגדות לה – ובמקום לגבש פתרון, פשוט טוען שפתרון ייקח זמן. "הספקטייטור" יתמוך כעת בפומבי ב'מדיניות' זו".[14] דבר זה הציב אותו בניגוד עניינים עם רוב העיתונות הבריטית, אך זיכה אותו באהדתם של אמריקאים גולים במדינה. ריצ'רד פולטון מציין כי מאז ועד 1861, "פרשנותו של "הספקטייטור" על ענייני אמריקה נקראה כמו דף תעמולה של ממשל ביוקנן" וכי הדבר היווה "מהפך כיוון".[14]
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
אתר האינטרנט הרשמי של הספקטייטור (באנגלית)
הספקטייטור, ברשת החברתית פייסבוק
הספקטייטור, ברשת החברתית X (טוויטר)
הספקטייטור, ברשת החברתית אינסטגרם
הספקטייטור, ברשת החברתית טיקטוק
הספקטייטור, ברשת החברתית LinkedIn
הספקטייטור, סרטונים בערוץ היוטיוב
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ↑ "About | The Spectator". The Spectator.
- 1 2 "The First Number of The SPECTATOR". The Times. No. 13637. 5 ביולי 1828. p. 4, column D.
- ↑ Ivor Gaber, What the Spectator takeover means for the UK’s right-wing media and politics, The Conversation, 18 לספטמבר, 2024
- ↑ Meade, Amanda (14 בספטמבר 2018). "News Corp goes potty over the ABC's mystery plant man". The Guardian.
- ↑ "News of the Week". The Spectator (archives). 5 ביולי 1828. ארכיון מ-7 באוקטובר 2018.
- ↑ Nelson, Fraser (במרץ 2019). "1711 and all that: the untold story of The Spectator". spectator.co.uk. ארכיון מ-2024-06-16.
- ↑ "How the spirit of The Spectator dates back to 1711". Coffee House. 1 במרץ 2018.(הקישור אינו פעיל, March 2024)
- 1 2 Beach Thomas, William (1928). The Story of the Spectator, 1828–1928.
- ↑ Froude, James Anthony; Tulloch, John (2 ביולי 1858). Fraser's Magazine. J. Fraser – via Google Books.
- ↑ Blake, Robert (23 בספטמבר 1978). "From Wellington to Thatcher". The Spectator.
- ↑ "The Opium War, Its Supporters and Opponents". The Spectator. The Spectator Archive. 2 במאי 1840. p. 10. ארכיון מ-15 ביולי 2014.
- ↑ "The Opium War". The Spectator. The Spectator Archive. 17 בינואר 1842. p. 9. ארכיון מ-23 ביולי 2014.
- ↑ "The Press in a Mess". History Today. ארכיון מ-19 במאי 2020.
- 1 2 Fulton, Richard (Winter 1991). "The "Spectator" in Alien Hands". Victorian Periodicals Review. The Johns Hopkins University Press on behalf of the Research Society for Victorian Periodicals. 24 (4): 187–196. JSTOR 20082560. (נדרשת הרשמה)